סלון קטן בערב: ספה עם בגדים זרוקים, שולחן נמוך עם פנקייקים, ומבעד לחלון, גגות ורשת הכיפה על השמיים.

פתח דבר

פורסם ב־

״אז מה, איך העבודה?״ שאל אותי אבא שלי. אותה שאלה, כמו כל מפגש. אותה שאלה שמנסה למלא את חלל האוויר ברגע קטן כשהקטנים לא רצים ומעיפים דברים מסביב.

״בסדר״ עניתי בעוד חלק ממספר ארבע מתעופף ליד הראש שלי.

״יש בזה פרנסה?״ שאל שוב. ״יש״ עניתי.

בזה מסתכמת השיחה השבועית שלנו. זהו רף ההתעניינות ההדדית.

החזרתי את העיניים שלי למסופון שעל היד שלי. ג׳ייק זרק עליי כרית וצחק. תפסתי אותו וקירבתי את הבטן שלו לפה שלי

״בטן טעימה״ אמרתי בקול מפלצתי והוא צחק את הצחוק המתגלגל שלו

מזל שהם, חשבתי. וזה באמת היה מזל. זה הדבר היחיד שמחזיק אותי במפגשים האלו. הם והיא. הדברים שבאמת חשובים לי בחיים.

אחר כך שקעתי חזרה במחשבות על עבודה. על קניות. על סידורים.

לא רציתי לחזור לעבודה ביום שלמחרת אבל גם ידעתי שאין ממש ברירה

האוויר הוא של כולנו, שמרו עליו. או לפחות זה מה שהשלט בכניסה לתחנה אומר.

האוויר הוא של כולנו. כן. ממש. ידעתי שאני בין ברי המזל. הרי העבודה שלי הייתה לאסוף אותם. ההורים שלי לא ידעו במה בדיוק אני עוסק. מבחינתם הייתי פקיד אפרורי שלא באמת יודע משהו ממה קורה בחיים. מבחינתם הבית נוהל כולו, כלכלית וביצועית על ידי קימברלי.

היא מנהלת מצליחה בחברת שילוח. היא באמת טובה במה שהיא עושה. החיים איתה היו טובים. חיכיתי כל יום לרגע שבו הבית נרגע. לרגע שבו היא תניח את היד שלה על המצח שלי. לאותם רגעים בודדים שבהם כל העולם השתתק. כל התחינות, כל הבקשות, כל ה״אבל אני מבטיח, זה יהיה אחרת״ ייעלמו. פקיד אפרורי, הלוואי. יש ימים שזה כל מה שאני מבקש.

משרד אפור, שולחן, כסא חורק, מסך מרצד. ערימה בלתי נגמרת של טפסים שמחכים לחתימה וחותמת של בקשה מאושרת או בקשה נדחתה. יש לי חבר כזה. מייק.

אני אפילו לא זוכר איך הגעתי לחוליה השחורה. כלומר, אני זוכר את היום הראשון שלי שם. סם שחנך אותי אמר ״ילד, אני לא יודע למה באת אבל אם אתה לא שרוט עמוקות עכשיו אז יש לך חתיכת מסע לפנייך. הנה זה מוט השיתוק״ אמר בעודו זורק עליי מקל משונה וצוחק בקול על כמה אני מגושם שלא הצלחתי לתפוס אותו. סם כבר לא איתנו. הוא פרש לפני כמה שנים בגלל בעיות במשפחה. השמועות אומרות שהוא הופרד. אני שונא שמועות. היום הראשון הזה היה גם היום האחרון שבו לא ידעתי על הריח שמוט השיתוק מביא איתו. חשבתי על העובדה שאני חייב לכבס את המדים.

״אבא יש לי קקי!״ צעק ג׳ונאס. האוטומט שלי נכנס לפעולה. המוח יצא מערפל המחשבות ואני מיד רצתי איתו לשירותים. אפילו הספקנו בזמן. שיבחתי אותו על כך שאמר לי ועל כמה הוא ילד בוגר. השעה שש וחמישים. עוד שעה וקצת. אני יכול. הם כבר הלכו?

ניצלתי את ההזדמנות שאני עם ג׳ונאס בשירותים ולא צריך להיות בסלון. לא מיהרתי. הדגשתי בפניו שהכל בסדר, יש לנו זמן. הוא לקח ספר עם ציורים של חתולים והתחיל להמציא לעצמו אגדות. אני חזרתי בראש לסם. למה דווקא סם מכל האנשים עלה לי לראש היום? מעניין

״אבא סיימתי״. ״אבאאא״. ״אבא אבא אבא״. ניערתי את הראש ועזרתי לג׳ונאס לנגב את הטוסיק, לשטוף ידיים ושלחתי אותו לשחק עם סבא שלו. הרגשתי שזה בסדר שאגנוב עוד כמה שניות לסדר את השירותים.

כשיצאתי קימברלי הסתכלה עליי במבט של תנשום, זה ממש תיכף נגמר. ג׳ונאס וג׳ייק כבר ישבו לאכול ארוחת ערב על השולחן הכחול הקטן, מרוצים מהפנקייקים ומהמיץ. אמא שלי משדלת אותם לקחת עוד ביס. אף פעם לא הבנתי את העניין הזה. לאף אחד מהם אין בעיה עם אוכל. ״אין צורך שתעשי אווירון עם הפנקייק אמא״ אמרתי בעוקצנות. אולי זה היה עוקצני מדי. ג׳ייק דווקא היה מרוצה שזה מה שסבתא עושה. אמא שלי מצדה כבר נעלבה. לא שזה היה קשה להעליב אותה. אם אני באוטומט שלי מנתח הכל היא באוטומט שלה נעלבת מהכל. אבא שלי היה מומחה מספר אחת בהעלבות. אני הייתי מתחרה רציני בעיניה. לעולם לא הייתה לי כוונה להעליב אותה. מצד שני, כבר שנים שהיא אמא רק בשם תואר. אני לא חושב שהיא יודעת מי אני באמת. מעניין אם אי פעם ידעה באמת, אני מניח שכן אי שם כשהייתי בן חמש עשרה. גם אני לא אדע מי הוא ג׳ונאס כשהוא יגדל? אני מקווה שאדע. שיעבוד במשרד אפרורי, עם שולחן אפור וכסא חורק. שיהיה אזרח מועיל. כן.

ג׳ייק יהיה אזרח מועיל. הילד הזה יהיה ספורטאי מצטיין. לא באמת ידעתי, אבל תחושת הבטן אמרה שג׳ייק יהיה בסדר.

״אנחנו הולכים. בואי מארג׳״ אמר אבא שלי. נישק את הקטנים אמר ביי ויצא מהדלת. עליי הוא לא הסתכל. אמא שלי נתנה נשיקות לקטנים שצחקו. אמרה לי ביי, חיבקה את קימברלי ויצאה. רציתי לתת לה חיבוק ונשיקה אבל עצרתי את עצמי. אידיוט. זו מחווה ממש קטנה, אל תעצור את עצמך. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. היא כבר יצאה.

קימברלי חיבקה אותי מאחור ולחשה לי ״לאט לאט, אל תהיה קשה עם עצמך״. עצמתי עיניים ונשמתי, אולי בפעם הראשונה היום באמת.

״המדים שלך כבר במייבש״ אמרה, ״אפילו שמתי את המרכך היוקרתי. אל תשכח להעביר אותם לגהצן לפני שאתה הולך לישון״

ג׳ייק הכריז שהוא סיים לאכול ובעודו רץ לסלון הוריד חולצה ומכנסיים וזרק אותם על הספה. אני ניגשתי לאמבטיה. שבע שלושים ושלוש. מתקדמים לכיוון השקט שיתחלף לאחר מכן בריח ותחינות מחודשות.