ואן שחור חונה מול בניין דירות ישן; אמא מתרחקת עם ילד בזרועותיה.
פרק ראשון

מר האקסבי

פורסם ב־

הואן השחור עצר ליד בניין מספר עשרים ושש. קומה חמישית, דירה חמש מאות ושתיים עשרה. דלורו האקסבי. גר לבד, או לפחות ככה כתוב על המסך. היינו שלושה. ג׳ון הנהג, אני ודריאן. אני מוביל. התפקיד של דריאן היה להישאר בכניסה לבניין ולוודא שאף אחד לא מגיע להפריע.

שמתי את הקסדה, את המשקפיים השחורים ואת כיסוי הפנים. וידאתי שכל הציוד במקום. לקחתי איתי את המסופון עם המידע. עברתי שוב בראש על המידע ועל הנהלים. רגע לפני שיצאנו עשינו שיחת הכנה, לפי הנהלים.

״ג׳ון, אתה מתצפת על הרחוב״

״כן״ ג׳ון ענה. הוא היה הצעיר בחבורה. אני חנכתי אותו וכמובן שאמרתי לו את אותו משפט מדוייק שסם אמר לי ביום הראשון. שמתי אותו להיות נהג כי חשבתי שבכל זאת לא צריך על ההתחלה לזרוק אותו למים העמוקים כמו שעשו לי.

״דריאן, אני מזכיר, אף אחד לא נכנס. אם צריך, אתה עוזר לי לסחוב אותו חזרה לואן״

״ברור ברור״ דריאן אמר בזלזול בעודו מסדר את הכיסוי פנים

״לכולם ברור מה עושים?״

״כן״ הם ענו ביחד

לחצתי על הכפתור האדום, שלוש שניות של שקט ואז צפצוף חד. אמרנו ביחד ״האוויר הוא של כולנו! אנחנו יוצאים״

ככה מרכז הבקרה ידע שהתחלנו. אם לא ניצור קשר מחדש תוך ארבעים וחמש דקות הם ישלחו תגבורת. קוד ורוד הם קוראים לזה. שנים לא היה כזה.

יצאנו מהואן דריאן ואני. סגרתי את הדלת והסתובבתי. כל האנשים מסביבנו ידעו בדיוק מה קורה ומיד התרחקו. אמהות הרימו את הילדים הקטנים שלהן והלכו מהר משם, חלקן רצו. כולם ידעו ואף אחד לא רצה להיות באיזור.

״כן, תברחו תברחו״ סינן דריאן

״זה לא הזמן לזה מספר שתיים״ אמרתי. אסור היה לנו להשתמש בשמות שלנו בחוץ. איש לא יכל לדעת מי אנחנו באמת. כללי היחידה.

הוא התקדם לכיוון דלת הכניסה לבניין וסרק.

״פנוי!״ הוא צעק לי. התקדמתי לכיוונו. המסופון צמוד ליד שלי. מוט השיתוק צמוד לירך הימנית שלי. טעון ומוכן לשימוש. הנצרה שלו הדוקה. אולי מר האקסבי יבוא בשקט.

לובי הבניין היה שומם. יחסית מואר. חולדה קטנה רצה אל מתחת למדרגות, גם היא לא רצתה להישאר בסביבה. סרקתי את האיזור. הזקנה מדירה עשר פתחה את הדלת. ״היחידה לאיזון חברתי״ צעקתי. הדלת נטרקה. ראיתי שפס האור בתחתית הדלת נעלם ושמעתי את הדלת ננעלת. שקט מסביב. לחצתי על כפתור המעלית. מעלית צרה, רק זה מה שחסר לי. שיבוא בשקט. לחצתי על הספרה חמש ודלתות המעלית נסגרו.

סדר פעולות: לדפוק על הדלת ולהציג את עצמי. לחכות למענה דקה ולדפוק שוב. שלוש פעמים ואז יש אישור לפרוץ את הדלת. אם המופרד המיועד לא נמצא יש להתקשר למרכז הבקרה ולדווח על קוד סגול. לקבל הוראות להמשך. אם הוא שם, להקריא לו את ההחלטה. לתת לו זמן להגיב. להסביר שההחלטה היא סופית. במידת הצורך, להשתמש במוט השיתוק. אתה יכול, עשית את זה עשרות פעמים.

דלתות המעלית נפתחו, צעדתי לכיוון הדלת של מר האקסבי. שיננתי שוב את התיק שלו. הכל הופיע במסופון אבל אני יסודי. בן שלושים וחמש, סיים תיכון בממוצע שבעים ושתיים. עבד כאורז מצרכים בסופר מעבר לפינה. מובטל מזה ארבע שנים. עבר שלוש ועדות וסירב לשבע עשרה הצבות עבודה. ברח מהאחרונה. הועדה האחרונה שיגרה ארבעה מכתבי אזהרה. לא ענה לאף אחד מהם. מטר שבעים ושתיים. שיער שחור חום. מבנה גוף צנום. עור בהיר. עיניים אפורות. אין קעקועים. סימן לידה בצורת תלתן מתחת לבית שחי ימין. אוהב וודקה ואלביס פרסלי.

חמש מאות ושתיים, חמש מאות ושלוש. התקרבתי. דפיקות הלב התגברו, התחושה הזו אף פעם לא משתנה. יש את הרגע הזה לפני שאתה מתייצב מול הדלת. לוקח נשימה עמוקה מרים את היד ודופק. את הידיעה שהאדם הזה סיים. שלא משנה מה יהיה, הוא כבר לא. זה נכון שיש את הלשכה לערעורים רגע לפני. כלומר נותנים לך להגיש טופס אחרון. זה לא אמיתי. אתה מגיש את הטופס דרך חריר צר בקיר. המסופון שם אומר, תודה פנייתך התקבלה ותעובד בעוד מספר דקות. בצד השני יש גורס.

חמש מאות ועשר, חמש מאות ואחת עשרה. נעמדתי מול הדלת, לקחתי נשימה עמוקה ודפקתי על הדלת.

מר האקסבי לא ענה. הנוהל ברור. חיכיתי עוד דקה ודפקתי שוב. ואז עוד דקה ועוד אחת. שיט, אני לא מאמין שככה היום שלי מתחיל. כבר באתי לדווח אבל שמעתי צעדים ומישהו צועק ״רגע, הייתי בשירותים״. זה נשמע שמר האקסבי דווקא לא ידע שאני מגיע. המכתב היה ברור. המכתב מהרשות לאיזון חברתי תמיד מאוד ברור בנוגע להפרדה. יש שם תאריך וטווח שעות. אנחנו כמעט תמיד מגיעים בטווח. יחידה יעילה.

חלק מהאנשים עורכים מסיבה, כבר קרה שהגעתי לשיא של המסיבה. מסיבת פרידה, תרתי משמע. הייתה גם את הבלונדינית שפתחה לי את הדלת ערומה לגמרי. היא עשתה מסיבת מין. אורגיה אחת גדולה. זה בהחלט היה ייחודי. לכולנו יש סיפורי מיועדים. למי יותר מוזרים ולמי פחות. דריאן קיבל מכשפה בשבוע שעבר. או לפחות את השיקוי שהיא זרקה עליו כשהדלת נפתחה. זה לא עזר לה הרבה ובעיקר עצבן את דריאן יותר. מזל שלא הייתי שם.

הכי קשה זה עם הנחמדים. אלו שמקבלים את זה בהבנה. היה את מר גריימס שהזמין אותי לתה ועוגיה. סירבתי בנימוס, אבל הקשבתי לו מספר לי על כל הנכדים שלו בפרטי פרטים. על כל התשעה עשר שבהם. מסוג האנשים שאני לא מצליח להבין את ההחלטה. זה לא ממקומי לשאול שאלות, אני הזרוע המבצעת, אבל מדי פעם השאלה עולה לראש.

״כן?״ שאל מר האקסבי כשפתח את הדלת. מוזר, רוב האנשים לא שואלים. הם יודעים בדיוק מי אני ומה הולך לקרות. אני לא אצא מכאן כל כך מהר. יש לי לחצן מיוחד במסופון שמודיע לג׳ון ולדריאן אם יש עיכוב לגיטימי. שיעדכנו שאין קוד ורוד.

כחכחתי בגרוני. המצלמה בקסדה שלי השמיעה צליל רך. המסופון אישר. זהו אכן המיועד. אין ספק. הגעתי למטרה.

״שלום, אני מהיחידה לאיזון חברתי. האם אתה מר דלורו האקסבי?״

מר האקסבי נראה קצת מבולבל. ״רגע״ הוא אמר והלך לחפש משהו. הנהלים היו ברורים. עלייך לתת למיועד להפרדה עד חמש דקות זמן התארגנות בתחילת הפגישה. זהו שלב טבעי. מוזר שספר הנהלים משתמש במונח טבעי. אין שום דבר טבעי בזה. הפרדה היא לא הליך טבעי. גם האוויר בחוץ כבר אינו טבעי.

מר האקסבי חזר עם המכתב מהרשות. ״אבל תראה, אתה רואה?״ אמר בעודו מצביע על התאריך במכתב. ״פה כתוב השש עשרה לחודש, אתה הגעת מוקדם מדי. אני בכלל בדרך ללשכת הערעורים המחוזית״

עדכנתי את מר האקסבי שהיום אכן השש עשרה לחודש. הוא נעלם שוב וחזר עם המסופון האישי שלו. מנסה להיאבק עם השעון והתאריך. להוכיח שהיום הוא לא היום. זה היה חסר טעם. משהבין את גודל הטעות הלך להתיישב על הספה הכתומה המרופטת שממול, זו שכנראה הוא בילה עליה את מרבית זמנו. הוא נחת עליה בחבטה והחזיק את הראש.

״זה לא יכול להיות. אתמול דיברתי עם אמא שלי. היה לה תור. התור שלה היה קבוע לארבע עשרה בחודש״

״רגע, זה היה אתמול? לא יכול להיות שפשוט ככה נעלם לי יום. ידעתי שאסור היה לי לעשן את החומר שרייק הביא לי״

הוא לא היה הראשון שפגשתי שהגיב כך. איסוף מיועד לעיתים דומה לשלבי האבל על ספידים. אנחנו בהכחשה. עוד מעט תבוא ההתמקחות. ידעתי את זה. לא רציתי את זה. אבל ידעתי את זה.

המסופון שלי זמזם והזכיר לי שתמו חמש הדקות לפי הנהלים.

״מר האקסבי, על פי המידע שנמצא בידי סירבת לשבע עשרה הצבות, עברת שלוש ועדות ולא התקבלה שום תגובה ממך בועדה האחרונה כחודש יולי. כתוצאה מכך חברי הועדה קבעו שאינך עומד עוד בתנאי הסף הנדרשים עבור אזרח מועיל בחברה. הועדה קבעה שהינך מיועד להפרדה מהחברה ושאינך ראוי עוד לנשום את האוויר שלנו״

מר האקסבי לא היה בקשב. ההכחשה הייתה בשיאה. שמעתי אותו ממלמל משהו על מקרר, על אמא שלו ועל חתול.

״עלייך להתלוות אליי. יחד ניסע לתחנת ההפרדה. קרובייך יעודכנו על כך, אל חשש. אנו מודים לך על תרומתך לחברה ומאחלים לך הצלחה רבה בהמשך הדרך״

חיכיתי עוד דקה עד שמר האקסבי החזיר את הקשב לכיווני.

״אמרת משהו?״ הוא שאל.

חזרתי על ההחלטה. הפעם הוא היה קשוב.

״זה לא יכול להיות״ אמר

״ההחלטה סופית מר האקסבי, בנקודת ההפרדה תינתן לך הזדמנות אחרונה להגיש ערעור״

שקט השתרר בחדר. חיכיתי עוד עשרים שניות. המסופון זמזם שוב.

״עלייך לבוא איתי כעת מר האקסבי״

״רגע, אני לא, רגע, אתה בטוח שזה עליי? זה לא אני, נכון?

יש עוד מר האקסבי מעבר לפינה, אתה יודע את זה? בבניין מספר ארבעים ושלוש. הוא קרוב רחוק. אתה בוודאי מתייחס אליו. יש לך טעות״

״אין פה טעות מר האקסבי. אתה הוא דלורו האקסבי. המסופון אישר את זה״

הראתי לו את המסופון ואת הפרטים.

״אני, אני, אני אברח, אתה לא תשמע עליי יותר. אני… יש לי עוד דברים לעשות. וסמתנה בכלל אמרה שהיא תחכה לי שאבוא. תשמע. אתה טועה! אני לא יכול לבוא איתך. לא עכשיו״

״מר האקסבי, המקום היחיד שאתה הולך אליו כרגע זה לנקודת ההפרדה איתי. איני רוצה להשתמש בכח אך יש לי את הסמכות לעשות כן. אנא ממך, נהג כמו אזרח מועיל בפעם האחרונה והתלווה אליי בכבוד״

מר האקסבי השתתק והסתכל לכיוון החדר.

לחצתי על המסופון לעדכן את ג׳ון ודריאן שיש עיכוב. שלפתי מכיס הירך הימני מכשיר הידוק. מכשיר שדומה לסכין יפנית סגורה. בצבע אפור. יש עליו כפתור ופס אור. לחצתי על הכפתור. רטט של אנרגיה חלף בדירה. עיגול אדום שקוף רחב הופיע מסביבי. הוא היה רחב מספיק כדי להכיל אותי, ואת מר האקסבי.

״מר האקסבי, עליי להודיע לך שכעת הופעל בדירה שדה מניעה. אם תנסה לחצות אותו הוא יגרום לך נזק. אנא התלווה אליי״

מר האקסבי עדיין לא אמר דבר. הוא בחן אותי, את הדלת, את החלון, את בועת ההידוק. הוא שלח אצבע אל עבר קצה הבועה. זה עלה לו בקצה האמה שלו. הוא צרח מכאב.

״יא בן זונה! אני אשחט אותך!״ כל ההוויה של מר האקסבי נעלמה. הוא כעס. הוא שלח לעברי שלל קללות. הן כללו את אמא שלי, את אחותי, אותי, את הכלב שאין לי, ועוד.

כאשר נרגע קצת שבתי וחזרתי על דבריי

״מר האקסבי, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה. אנא התלווה אליי. אין לאן לברוח״

״בבקשה, אני מתחנן, יש לי כסף, יש לי זהב, יש לי אוויר. אתן לך הכל. שחרר אותי!״ הגענו לשלב ההתמקחות.

הסברתי שוב שההחלטה סופית. שלפתי את מוט השיתוק וביקשתי ממר האקסבי לבוא איתי. הוא קפץ לי על הרגל בבכי ואחז בה חזק. ביכה על מר גורלו ונשבע שממחר הוא יהיה אזרח מועיל.

ידעתי ששום דבר לא יעזור. בשקט הוא כבר לא יבוא.

כיוונתי לעברו את מוט השיתוק. נגעתי בכתפו ולחצתי על הכפתור.

שקט.

מר האקסבי לא אמר יותר דבר.

סביבו החלה להתפשט שלולית של שתן. אותה שלולית עם הריח הבלתי נסבל של כימיקל השיתוק.

כל פעם מחדש. ועוד עם מעלית צרה. אין לי מזל. איזה חרא.

לחצתי על מכשיר ההידוק והבועה נעלמה.

ידעתי שמר האקסבי לא שומע אותי, אבל הנהלים מחייבים והמסופון מקליט.

״כעת אקח אותך לנקודת ההפרדה מר האקסבי. בנקודה זו תופרד מהחברה. תינתן לך אפשרות אחרונה לערער באם תבחר בזאת. תודה על שיתוף הפעולה״

אחזתי במר האקסבי מתחת לזרועות באיזור בית השחי וגררתי אותו לכיוון המעלית. שלולית השתן הותירה שובל בדרך עד שהצטמצמה לכדי נקודות בודדות.